2019 הייתה אחת השנים הקשות בחיי.
מצד אחד, הגשמתי חלום והפכתי לבעלים הגאה של גלידריה, אותה הקמתי בעשר אצבעות בשיא של מוטיבציה ואנרגיה. מצד שני, התוכנית העסקית אכזבה ומצאתי את עצמי עובד, כמעט לבד, במשך 16 שעות ביום, כל יום, 7 ימים בשבוע. כתוצאה מכך, הייתי מותש, הרגליים כבר התקשו לשאת אותי, רזיתי מאד, היו לי כאבים פיזיים ונפשיים, הייתי מאד עצבני וזה גם השפיע על הזוגיות שלי.
מהר מאד הבנתי שהתוכנית העסקית לא מממשת את עצמה ויחד עם זאת, כיוון שלא היה לי נסיון בתחום, החלטתי שאני לא מוותר ומסיים לפחות שנה כדי לראות אם משהו משתנה בצריכת הגלידה בעונות השנה.
באמצע אוגוסט הבנתי שני דברים:
- תבנית הצריכה של הלקוחות במיקום הספציפי של הגלידריה לא תשתנה
- אני לא מסוגל להמשיך ולהחזיק את עצמי בצורה הזו ואני חייב למכור את הגלידריה
ואז הגיע דוד.
דוד היה בחור צעיר ובעל משפחה מקסימה שחיפש באותו הזמן להשקיע ושמע שהעמדתי את הגלידריה למכירה. אחרי מו"מ דוד קנה את הגלידריה ובדיעבד, לימד אותי שיעורים לחיים:
1) לקבל שיש אנשים שהקצב והדרך שלהם שונה משלי
מיד לאחר החתימה על הסכם המכירה, דוד לא עמד בשום מועד שנכתב בהסכם. לא למועד העברת הכספים, לא לסכום הכסף אותו העביר באיחור וגם לא להגעה לפגישות שקבענו. ההתנהלות הזו חירפנה אותי: "למה אני יכול לעמוד בהתחייבויות שלי והוא לא יכול להיות כמוני" – זאת השאלה ששאלתי את המאמן שלי. בחדר האימון למדתי לשמור על הסטנדרטים שלי ויחד עם זאת, לשנות את הדרך שאני מתייחס למי ששונה ממני.
2) להתמקד בדברים החיוביים
כמי שגדל תחת ביקורת, כשניתחתי סיטואציות, קודם כל הייתי רואה מה לא טוב, מה יכול להשתבש. ההתנהלות הזו ליוותה אותי כל החיים ולא ממש היטיבה איתי. זו הייתה ההתנהלות האוטומטית של ילד שרוצה תמיד להיות בסדר וכדי שהוא יהיה כך, הוא חייב לבחון את הסיטואציות ומה עלול להשתבש שיהפוך אותו ללא בסדר.
למרות שהצעתי את הגלידריה למכירה, לא הרבה אנשים הביעו עניין. למעשה, אף אחד לא התעניין חוץ מדוד.
עברתי ממצב של התחרפנות על ההתנהלות שלו למצב של הודיה יומית על כך שהוא קונה את הגלידריה.
3) להודות על מה שיש כאן ועכשיו אמנם במכירה הפסדתי המון כסף ויחד עם זאת, התייחסתי לדבר כאילו קניתי את החיים שלי בחזרה. וזה שווה הכל.
תודה לך דוד.
