חלקנו דוחים לפעמים מטלות שלא בא לנו לעשות אותם. חלקנו מעדיפים לצפות בסרט, לקרוא ספר טוב או אפילו לשכב בלי לעשות כלום. זה הגיוני וזה טבעי. לכולנו מגיע רגע של מנוחה והנאה עצמית. לכל אחד מאיתנו יש סדר עדיפויות שמתאים לו וכך הוא מנהל את הדברים שהוא עושה.
כאשר יוסי (שם בדוי) נכנס לחדר האימון שלי הוא אמר לי: "מפריע לי שאני לא מצליח להתחיל דברים. אני עצלן ודחיין". הסתקרנתי מאד ושאלתי אותו: "למה אתה מתכוון כשאתה אומר "אני דחיין"? יוסי ענה לי: "דחיינות זה דבר עובדתי כי החלטתי שלא לעשות את הדבר. לא כל פעם שדוחים משהו זה אומר שאני דחיין, אבל אם זה קורה הרבה פעמים אז זו דחיינות. אני לא מצליח להתחיל דברים, לכן אני דחיין".
עניתי לו שאני חושב שהוא לא דחיין ולראייה הצבעתי על כך שהוא תמיד מגיע לפגישות שלנו, שהוא עדיין עושה דברים בבית, בחוץ ובעבודה. כל אלה, כך אמרתי לו, מצביעים על זה שאין פה תופעה שמעידה עליו!
במציאות אין עצלנות ואין דחיינות – יש הימנעות!
אנשים נמנעים מלחוות משהו, מלחוות חוויה רגשית לא נעימה. לדוגמא, אני נמנע להסתכל על חשבון הבנק שלי, אני נמנע מלשלם חשבונות או אני לא מצליח להתחיל דברים. ההימנעות מהפעולה או התוצאה היא בעצם הימנעות מלפגוש חוויה רגשית.
ביקשתי מיוסי שייתן לי דוגמאות מציאותיות של דברים שהוא לא הצליח להתחיל. הוא נתן לי כחמש דוגמאות וכשהגיע לדוגמא הרביעית, הרגשתי שקיבלתי ממנו את המפתח להבנת ההימנעות שלו. כשדיברנו על הדוגמא הזו ראיתי שהגוף שלו התחיל לפעול ושאלתי אותו: "מה קורה לך בגוף עכשיו?". הוא ענה לי: "יש לי רעידות בבטן".
ברגישות ובעדינות לקחתי אותו לזיכרון ילדות שממנו עלה כי, כילד, הוא החליט שהוא צריך להיות תמיד הכי טוב ותמיד בטופ כי "אחרת זו בעיה". התפיסה הזו החדירה לגוף שלו שאין לו שום יכולת להיכשל וכתוצאה מכך הוא מסתובב היום, כמבוגר, עם תפיסת עולם של "אסור לי להיכשל".
כשחזרנו מזיכרון הילדות לדוגמא שנתן לי ראינו בבירור איך המנגנון הזה שלו מנתח כל פעולה ו/או תוצאה כדי להבין האם יש סיכוי לכישלון. ברגע שהמנגנון שלו מזהה סיכוי קטן לכישלון, הוא גורם ליוסי להימנע מלעשות את הדבר.
המגבלה הזו של יוסי שירתה אותו בגיל קטן ועכשיו היא מפריעה לו כמבוגר. ראיתי על פניו של יוסי אנחת רווחה. הוא אמר לי: "עכשיו זה מסביר לי כמה התנהגויות שלי שלא הבנתי למה אני מתנהג כך".
