יום שני בשבוע שעבר. השעה 18:30 ואני מתחיל את השיעור הראשון בקורס יסודות הצילום. השיעור עוסק בקומפוזיציה. לשיעור הזה 3 חלקים: לוגיסטיקה (כדי שהתלמידים יכירו אחד את השני ואת בית הספר לצילום), ההיסטוריה של הצילום (מבוא קצר להתפתחות הצילום) וקומפוזיציה (החלק הארי של השיעור).
המצגת שלי מכילה את חומר הלימוד יחד עם תמונות שצילמתי במהלך השנים. למצגת נבחרו תמונות ספציפיות הקשורות לחומר הלימוד.
עברנו את שני החלקים הראשונים והתחלנו ללמוד קומפוזיציה. העליתי את השקף הראשון ובו אני מסביר איזה חלקים מרכיבים את הפריים הצילומי. אחת התלמידות מפסיקה אותי ואומרת לי: "תגיד, אתה חושב שהתמונה שאתה מראה בשקף היא תמונה טובה? אני חושבת שהתמונה הזאת לא טובה בכלל".
המממ...אוקיי...
אני רוצה לשתף אתכם במה שעבר לי בראש בשתי השניות הראשונות:
"מהההה???? את רצינית???"
"מי את שתגידי לי שהתמונה לא טובה??!!"
"אני מלמד צילום כבר 10 שנים"
"את לא מתביישת להגיד לי את זה מול כל הכיתה?"
"אני עוד שניה צועק עלייך ומראה לך מה זה"
"רגע, תנשום!"
"תנשום שוב"
"הכל בסדר"
"אתה צלם ומדריך מעולה, הכל בסדר"
"עכשיו, לאט, שים לב שעולה לך תגובה אוטומטית כמו שתמיד קרה לך בעבר"
"תנשום שוב ותחשוב על אופציות נוספות לתגובה"
"היא אמרה מה שהיא חושבת וזו זכותה"
"יופי, עכשיו אתה יכול לדבר...."
ואז אמרתי לה שאני מאד מודה לה ומעריך אותה על הכנות והישירות שלה והסברתי לה ולכולם את העובדה שכולנו מהלכים בעולם הזה עם משקפיים אחרות ומפרשים דברים באופן סובייקטיבי. אמרתי לה גם שתמיד תהיה ספקנית ותדייק לעצמה את מה שמתאים לה.
והמשכתי את השיעור בטרנספורמציה...המממ....סליחה, בקומפוזיציה.
